מאמר מאת גבריאלה קרן

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

מעבדות לחרות

הרהורים לקראת הפסח

לפני שלושת אלפים שנה השתחררו העברים מעבדות גשמית וגיאוגרפית. היום, לאחר ששבנו לארץ מולדתנו, אנו עדיין בגלות ממהותנו העצמית וזקוקים לשחרור מעבדות רוחנית.

המסר של יציאה מעבדות לחרות, מגלות לגאולה, היה חקוק תמיד בקיום ובהיסטוריה של העם היהודי. הנושא מתואר בפרוטרוט בשמונת הפרקים הראשונים של ספר שמות, ובמיוחד בהפטרות מספרי הנביאים. על פי המקובלים, תקופה זו מתאפיינת בחותם "התיקון" - השיבה לעצמיותך ולערכים האמיתיים של הקיום.

ההפטרה מספר ישעיהו (הנקראת ע"י האשכנזים) מתארת את גאולתו העתידה של עם ישראל. המנהג הספרדי מציין את שחרור העבדים כפי שנזכר בספר ירמיהו. בין השורות מופיעים אירועים המאפיינים את התקופה שלנו בצורה די מטרידה. למעשה, קטעים אלה, שלא במקרה נבחרו ללוות את תחילת יציאת מצרים - עם נושא העבדות והדיכוי, מציגים תוכן נצחי, המחבר את העבר, ההווה והעתיד להקשר אמיתי ועדכני.

בתלמוד נאמר כי הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. פשוט משום שהעבד ואדונו לכודים במידה שווה במערכת יחסים מסוג זה. קביעה זו אינה פותרת את בעיית העבדות וההשתעבדות, הקיימת בכל חברה אנושית. התיאוריות הקומוניסטיות, שהתיימרו ליצור שוויון ע"י חיסול המעמדות החברתיים, הוכיחו ביישומן שהן בדיוק האנטיתזה של התיאוריה ההומניטרית שעליה הן התבססו.

על הבסיס האישי, ניתן לאמר שאם אדם מבקש להנשא כאמצעי להפיג את בדידותו ומתוך צרכיו "לחפש את האשה", הרי הוא מסתכן בהחלפת כלא אחד במשנהו. גם אדם דתי המבקש לעבוד את בוראו מתוך גישה קנאית ומתוך הצורך להסתגר בגינוני פולחן חיצוניים, עלול לגלוש להשתעבדות לתבניות התנהגותיות, לכללי לבוש ולדעות קדומות, המסתתרות מעבר למצוות התורה. בשני המקרים, האדם יישאר עבד לאינסטינקטים שלו או לדעותיו. איש עדיין לא מצא נוסחה להגשמת חרות מוחלטת.

הפחד יוצר לעתים קרובות שעבוד. רבים פוחדים ממחסור ועוני, אחרים פוחדים מבדידות ומנידוי חברתי. בשני המקרים, הצורך הקיומי הופך במהרה לתשוקה בוערת הכולאת את האדם מאחורי סורגים של עבדות. להשתחרר מפחדים אלה פירושו להשתחרר מחוקי הטבע. חוקים אלה מגבירים את תלותם של בני האדם זה בזה על ידי שעבודם לצרכי הקיום החיוניים.

פרשת 'משפטים' מתארת את העבדות כחלק ממצב הקיום האנושי. אך היא מדגישה שהמעמד הנחות הוא מצב זמני. על העבד מוטל לשאוף לחרות, עם סיום "תקופת השרות" שלו. ממש כמו השבת, המופיעה בסיפור בריאת העולם לקראת סיום היום השישי, חייב העבד להשתחרר עם תום שש שנות עבודה. אם הוא מבקש להמשיך ולשרת את אדונו, בעלי העבד חייב לשחררו בשנת היובל. כל אדם מצווה -- על פי התורה, לשאוף לחרות מכבלים חברתיים ומעבודת פרך. אך עלינו להשתחרר גם מחוקי הטבע. יום השבת מעניק לאדם הזדמנות לטעום מן העונג של השבת הגדולה, זו הממתינה לו לקראת סוף האלף השישי, כאשר יתחיל העידן המשיחי. האדם שאף תמיד לשלוט בסביבתו על ידי חיפוש הסבר הגיוני לתנאי הטבע והחברה, ובכך ביקש לחזק את רוחו ולצעוד על קרקע בטוחה. אך לקראת סופו של האלף השישי, כל חוקי הטבע הקבועים יחדלו לתפקד והעולם יתנהל בחוסר וודאות.

לקראת סוף ההפטרה, הקב"ה מתייחס לחוקי השמיים והארץ, שנבראו ואשר ימשיכו לשלוט בעולם כדי לאפשר לעולם להגיע לאלף השביעי - אלף השבת. לאחר מכן, ישתנו לחלוטין החוקים המגבילים של הטבע, המשעבדים את האדם וכופים עליו סוגים שונים של תלות. כל התיאוריות, כל האידיאולוגיות וכל הקונספציות האנושיות המנסות לכלוא את המציאות, יאבדו אז את תוקפן. המציאות תיראה כסדרה של אירועים המתרחשים מחוץ למגבלות הזמן והמקום. חוסר הוודאות ישלוט במציאות והבלתי-צפוי ינהל את העולם. רק אז יהיה האדם חופשי באמת.

גבריאלה קרן, 1/4/2004


חזרה למאמר הנוכחי