מאמר מאת אהוד טוקטלי

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

והאמת והשלום אהבו

(זכריה ח', י"ט)

אנו חיים בעידן של מבוכה. האלף החדש נפתח בהתנגשות פרועה בין השקפות קיצוניות, שחלקן מפיצות שנאה ואלימות בשם הדת. באותה עת, אנו חיים בחברה שמנסחת מחדש את ערכי המוסר (ואפילו את השפה) בשם הקדמה והנאורות. אך למרות שגם ההשקפה הדתית וגם הגישה הפוסט-מודרנית מנסות להציע לעולם חזון של שלום ואושר, אנו רואים ברחבי העולם יותר שפיכות דמים וסבל.

שלא כמו מלחמות בעבר, רבים מאתנו לא מבינים על מה מתנהלים הסכסוכים בהווה. האם אנו חיים ב"עימות בין תרבויות", כפי שטען סמואל הנטינגטון, או שמא כל הדיבורים הנשגבים בעצם מחפים על אותם אינסטינקטים עתיקים ואינטרסים בסיסיים? כך או כך, נראה שרבים זקוקים להצדקה ברורה יותר למעשינו.

מלחמה היא מצב קיומי קיצוני. אנשים עושים דברים מוזרים בעת קרב. אנו לא מצפים מאדם שיקפוץ לתוך הסכנה, בלי שיהיה לו איזה ערך נעלה שיגבר על יצר הקיום והשימור-העצמי. בעתות שלום, מעשי גבורה כאלה מבטאים בדרך כלל את אמונתנו בערך החיים ובסולידריות האנושית. אנו קושרים כתרים לאדם שקפץ לים סוער או לבית בוער כדי להציל חיים. אך במלחמה אנו דורשים אומץ כזה למטרה ההפוכה - כדי להרוג את האויב. אפשר אולי לראות בכך רצון להציל חיים של חברה שלמה, אך ההיסטוריה מראה שלוחמים זקוקים ל"ערכים נשגבים" להצדקת הסיכון האישי לחייהם. לעתים קרובות, חיילים מאמינים שהם לוחמים למען "הטוב והאמת", ואילו האויב מייצג את "הרוע והשקר".

למעשה, כל ויכוח פשוט על "האמת" יכול בנקל להכיל את זרעי האלימות. ההנחה האינטואיטיבית שלנו היא שאם צד אחד בויכוח "צודק", הרי שהצד השני מוגדר אוטומטית כ"טועה". לכל היותר, רובנו מסוגלים "להסכים שלא להסכים".

כאן נכנסת לתמונה היחסיות הפוסט-מודרנית. אנשים במערב סיגלו לעצמם השקפה שאינה רואה במציאות שום "אמת" אובייקטיבית, אלא רק גישות ונאראטיבים סובייקטיביים. משתמע מהשקפתם שאין כל ערכים המצדיקים כוחנות או כפיה, ולכן נדרשת סובלנות כלפי כל ההשקפות האנושיות, שכולן שוות מבחינה מוסרית.

אפילו אם נסכים לרעיון שיש לבטל את המוסר, מסתבר שגישה זו אינה מציאותית. אותם אנשים המניפים את דגלי הסובלנות והיחסיות פיתחו רגשות טינה קיצוניים כלפי הנשיא בוש ושותפיו. אפשר לקבל את התנגדותם למלחמה בעיראק, אך מדוע הניפו רבים מהם תמונות של סדאם חוסיין בהפגנות? נראה שמאבקם דחף אותם לנטוש את גישתם היחסית. אם בוש הוא הרשע, הם נדחפים להסיק שסדאם הוא מלאך...

אם אינטלקטואלים פוסט-מודרניים מאמינים בכנות ביחסיות, מדוע שלא יקבלו מציאות שבה גם בוש וגם סדאם מנוולים? או שמא שניהם מאמינים בגישתם ומנסים לפעול למען עמיהם? יתר על כן, אם שני המועמדים לנשיאות אינם בדיוק דמויות מופת, אולי אפשר להצביע בעד הפחות-גרוע מן השניים, או אפילו להמנע בכלל הצבעה? האם מוכרחים לעשות דמוניזציה של אחד ולקשור לשני שבחים מופרכים?

רבים, במיוחד באירופה, נוטים לצייר תמונה פשטנית כזו גם של המזרח התיכון. אלה שתומכים בפלשתינאים מסיקים מכך שהישראלים הם מפלצות. תומכים קיצוניים של ישראל מציירים תמונה זהה, אך בהיפוך תפקידים: ערבים מרושעים מול מלאכי השרת הישראליים.

נראה שבני אדם זקוקים בעתות סכסוך למנטליות של טרזן: "אני טוב - אתה רע". וכך נחטף רעיון האמת בידי מחרחרי המלחמות.

במובן זה, הציטוט מנבואתו של זכריה המופיע בראש הרשימה, נראה מוזר במיוחד: "והאמת והשלום אהבו". האם זה אפשרי? האם מסוגלים בני אנוש להאמין באמת מוחלטת ובכל זאת לחיות בשלום עם מי שחולק עליהם?

חכמי התורה מסבירים שאדם וחוה חיו בגן עדן במצב של ידיעת האמת. כאשר אכלו מ"עץ הדעת טוב ורע", הם ירדו למדרגה האנושית המוכרת לנו כיום. בעוד "אמת" היא מושג אובייקטיבי ומוחלט, "טוב" הוא מושג יחסי. חפץ מסוים עשוי להיות טוב למאכל, אך גרוע למלבוש. לבוש מסוים יכול להיות טוב מאד לחורף, אך חם מדי לקיץ. אם אני מפסיד משחק שחמט, אין סיכוי שאשתתף בשמחתו של המנצח.

כבני אנוש, אנו נוטים לבלבל בין מושגי "טוב ורע" לבין "אמת ושקר". אך מאמינים אמיתיים יכולים לחיות עם מודעות שרק בשמיים יודעים את "האמת", בעוד בני האדם מתמודדים עם מושגים יחסיים של "טוב ורע". גישה זו יכולה להעניק בסיס לקיום אנושי הדורש התנהגות מוסרית, ללא יומרה לבעלות בלעדית על "האמת", יומרה העלולה להביא להתנשאות ולתוקפנות. לפיכך, המסר של זכריה הוא שאהבת האמת חייבת להביא לאהבת השלום, כי רק הבורא היודע את האמת יכול להעניק חיים, ורק לו יש זכות לקפד חיים. הבנה זו צריכה לעודד את המאמינים האמיתיים להתפלל למען השלום ולפעול לקידומו.

אהוד טוקטלי, 10/3/2005


חזרה למאמר הנוכחי