מאמר מאת עו"ד אילון ירדן

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

האג והגדר

הסכסוך בראי המשפט הבינלאומי

השבוע נכפה על ישראל לדון בעניין גדר ההפרדה בפורום בינלאומי, אותו יזם האו"ם. כידוע, ישראל בחרה לכפור בסמכות ביה"ד, מבלי להציג את עמדתה בשאלת הגדר, מתוך חשש שלא משפט צדק ייעשה שם, אלא משפט שדה, אותו ינהלו אויבי ישראל.

העמדה שנקטה ישראל מבוססת על שיקול טקטי ולא משפטי. יתכן מאוד שלבית הדין הבינלאומי בהאג אין סמכות לדון בסוגיה, בשל שיקולים של סמכות ופרוצדורה הגלומים בחוקת בית הדין עצמו. כך, למשל, מדינות בלבד רשאיות להתדיין בפני בית הדין, אך לא ארגונים שהם פחות ממדינה. מאחר שהרשות הפלשתינאית אינה מדינה, אין היא רשאית להתדיין בפני ביה"ד. כמו כן, לא ניתן לחייב מדינה להתדיין בפני ביה"ד שלא בהסכמתה. מאחר שישראל לא נתנה את הסכמתה להתדיין, לא ניתן לכפות זאת עליה. די אפוא בשני טעמים אלה כדי לשלול מביה"ד את הסמכות, מה גם שרוב המדינות הנאורות תמכו בטענת חוסר הסמכות שהציגה ישראל.

ואולם, גם אם תדחה טענת ישראל בדבר חוסר הסמכות וביה"ד יחליט לדון בסוגיה ואף ייתן פסק דין, לא יהא בכוחו לאכוף את החלטתו, בהעדר שיניים להחלטות ביה"ד. ישראל עלולה לכל היותר לקבל נזיפה חמורה, שתצטרף לרשימה של החלטות אנטי ישראליות קודמות, הפעם בלבוש מעין משפטי. גם אם כך יקרה, הדבר אינו נעים, אך גם לא נורא.

ואולם, בכל המהומה התקשורתית שהתעוררה עקב הדיון בהאג, ניתנה תשומת לב מעטה לעצם החידוש שבתופעה עצמה. תקופתנו היא הראשונה בהיסטוריה שבה לא רק יחידים עומדים למשפט, אלא גם ראשי מדינות ועמיהם. כל כך הורגלנו בשנים האחרונות לדיבורים על העמדתם של ראשי מדינה למשפט בבתי דין בינלאומיים, עד שאין אנו חשים עוד במוזרות של תופעה זו. לאורך כל ההיסטוריה עמדו ראשי מדינות מעל המשפט, ולא היה שום כוח שיעמידם לדין בגין פשעים שביצעו. והנה, הולך ומתגבש לנגד עיננו סדר חדש, שבו מוראו של המשפט חל גם על המנהיגים הגדולים.

יתירה מזו: בעבר הוכרעו מחלוקות בין עמים בשדה הקרב בלבד, והנה עתה מועברות מחלוקות אלו לזירה המשפטית. אף אם בתי המשפט הבינלאומיים עלולים לסבול מהשפעה פוליטית, ואף אם המשפט הבינלאומי נמצא עדיין בחיתוליו – אין סיבה שלא לברך על עצם המעבר ההדרגתי מזירה שהייתה עד כה כוחנית בלבד, לזירה שהיא משפטית באופייה. את צחצוח החרבות מחליפים צחצוחי מילים, ואלה אינם שופכים דם. התופעה מסמנת מהפכה אמיתית ביחסים הבינלאומיים, שהיא אולי המהפכה הגדולה בדברי ימי האדם. המעבר משדה הקרב לזירת המשפט נחזה על ידי נביאי ישראל כחזון אחרית הימים, שבהם האל ישפוט בין העמים, ואז יוכלו סוף סוף לכתת חרבותיהם לאתים (או אולי עטים), ולא ידעו עוד מלחמה.

ישראל צריכה הייתה אפוא לברך על עצם העתקת הסכסוך הישראלי-פלשתינאי משדה הקרב לזירת המשפט, אך לדרוש שלא יהיה זה בית דין שדה, אלא בית משפט לצדק. אילו במקום לדחות על הסף את הדיון עצמו, הייתה ישראל מעמידה תנאים לקיומו, הייתה יוצאת נשכרת מאוד. לו רק ניתנה לה הזדמנות נאותה להשמיע את צדקת דרכה בפני אומות העולם, כי אז יכולה הייתה להסיט את הדיון משאלת תוואי הגדר לשאלות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי ואף הישראלי-ערבי, כגון זכותה המוחלטת לשלום ולביטחון, מבלי שתידרש לשלם מחיר בעבורם. כמו כן, יכולה הייתה לתבוע את זכות העם היהודי על הארץ, גם אם לא בהכרח באופן בלעדי. ובעיקר - ישראל יכולה הייתה לתבוע את ניתוק הסכסוך הישראלי-פלשתינאי מהקשרו האזורי, ולהופכו לסכסוך שכנים מקומי, שלשום מדינה ערבית ו/או מוסלמית אין כל נגיעה בו. לו כך עשתה ישראל כי אז היה מתממש פן אחר של החזון הנבואי, לפיו ציון תיפדה לא בדם ואש, כי אם במשפט.

לכך בדיוק התכוונתי כשכתבתי את ספרי "ציון במשפט תיפדה": לתת בידי ישראל כלים לניהול מאבקה עם הפלשתינאים באמצעות הצגת אסטרטגיה משפטית, כחלק מתוכניתה המדינית. אם רוצה ישראל להבטיח את קיומה לאורך זמן, עליה לאמץ מדיניות חדשה, שבמרכזה אסטרטגיה משפטית ותקשורתית, לא פחות מהישענות על כח צבאי. את ההזמנה להאג יכולה אפוא ישראל לדחות, אך לא את המסר המשפטי-מוסרי הנובע ממנה.

אילון ירדן, 26/2/2004


עו"ד אילון ירדן פרסם 5 ספרים על מדיניות וחוק.

בקרו באתר של תנועת צד"ק מיסודו של אילון ירדן


חזרה למאמר הנוכחי