מאמר מאת יורי ינובר

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

אדיר זיק ואני עולים להר הבית

מתי שהוא, במשך השבת בה התארחתי אצל משפחת זיק, בקיץ 2004, התגלגלה השיחה אל הר הבית. אדיר זיק, היה שם כבר עשרות פעמים, בכל מיני תנאים, תחת כל מיני השגחות והפחדות ומעצורים וחיפושים. אלא שבאותו קיץ נפתחו השערים ויהודים הורשו לעלות. עדיין אסור היה להתפלל שם, או אפילו לעצור ולעצום עיניים. אבל להכנס מותר. ומיד כשהוא מספר, אני מבקש מאדיר שיקח אותי להר הבית בהזדמנות הקרובה.

למען האמת, אני ממש לא דתי לאומי. היהדות שלי גלותית פאר-אקסלאנס, תיאורטית, הססנית, לא שזופה ולא שרירית. סמלים קדושים יותר מפחידים מאשר מלהיבים אותי, וטיול בחצר הר הבית נראה לי, כמו לרוב היהודים בעולם, מסוכן תרתי משמע, גם בגלל הערבים, אבל במיוחד בגלל הצ'אנס שתדרוך על משהו קדוש ואז לך תדע.

אבל ההזדמנות לבלות בוקר שלם עם אדיר זיק, ועוד בהרפתקא שכזאת, היתה מפתה מאוד. כי אדיר היה איש מלא כריזמה, שרוב הזמן מוקף אנשים, ולתפוס קטע אינטימי אתו היה שווה בעיני להכנס לצרות עם אלוהים וערבים.

אדיר לא היה איש של מחשבה ללא מעשה והבקשה שלי הפכה מניה וביה לעיון בלוח הטיפולים הכימותרפיים שלו והצילומים והעבודות, והתחוור שהיום היחיד שהיה פנוי היה למחרת בבוקר, יום ראשון ה-13 ביוני.

אחרי הטבילה והתפילה נסענו לכותל וחנינו בתחתית העליה הגדולה. הצעתי לאדיר שאוריד אותו בשער, אבל הוא התעקש לטפס אתי מהמגרש. קשה היה לו. פסיעותיו היו קצרות ולאות, אבל הוא כמעט לא נעצר לנוח. גם לא גנח.

בשלב מסוים אדיר פנה אלי ברצינות תהומית והודיע שמעכשיו הולכים חיי להשתנות. בהקיץ ובחלום, לא אפסיק לערוג אל המקום הנהדר הזה. את כל מודעי היהודים אפלג מעתה ואילך לשתי קבוצות: אלה שעלו להר, ולא משנה למה, ואלה שנותרו למטה, ולא משנה למה לא עלו.

הצצתי בו וחפשתי לשווא חיוך או קריצה שיבהירו לי שהוא לא לגמרי התכוון למה שאמר. ברצינות, אדיר, שחיי ישתנו? בינינו, הרי זה בסך הכל עוד אתר ארכיאולוגי... אבל הוא נשאר רציני כמו קיר פלדה במרתף של צ'ייס מנהטן ולבי התמלא חיבה לוהטת אל הבנאדם הזה, שהתעקש לא רק לחיות על פי הר הגעש הפעיל של גופו, אלא לאמץ לעצמו כל הזמן הרי געש פעילים חדשים, שלמרגלותיהם הוא כל הזמן פורש מפות ומסדר פיקניקים. חיבקתי אותו כמו שמחבקים חברים כשלא ברור מה עוד אפשר להגיד להם, והתחלנו לעלות שוב.

פעם הגיע הנה זקן כשדי אחד עם בנו והקים מזבח וערך עצי עולה, כנראה בדיוק היכן שהיום הרחבה המרוצפת, קרוב לקצה הצפוני של ההר השטוח והאלגנטי הזה. ופעם אחרת נרדם כאן עלם בן שישים פלוס וחלם על מלאכים וסולמות וכשקם באמצע הלילה בחרדה הבין שזה לא מקום פשוט, אלא זה המקום בה"א הידיעה, ושאחרי שמגיעים למקום הזה הכל תופס פרופורציות אחרות לגמרי, כולל החלומות אבל במיוחד כולל ההקיץ.

שני גברים יהודים מזדקנים, פסענו במתינות מכוונת בשולי ההר הקדוש וההר מוצף אור ירושלמי לבן מבהיק והרוח הקרירה גולשת מכל ההרים שסביב לנו, הר הצופים והר הזיתים ועוד איזה הרים שתרצו, והציפורים מצייצות בעליצות מאוד לא הולמת.

אם היינו עוצרים ומתפללים, מיד היו מוזעקים המג"בניקים הנחמדים, שהיו גוררים אותנו באדיבות החוצה. אז במקום זה טיילנו בפריפריה הבטוחה שסביב המשטח הגדול, שם ברור מעל לכל ספק שמעולם לא ניצבו לא ארון ולא פרוכת, לא מזבח ולא שולחן, לא מנורה ולא לחם פנים, לא כיור ולא עמוד קטורת, וכאילו שוחחנו דברי חולין, ובעצם מלמלנו פסוקי תהילים שכל דוס יודע בעל פה משימוש יומיומי.

אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו: כי יצפנני בסכה ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני:

את תהילים כ"ז, המכונה "לדוד" במלעיל, אומרים יהודים מראש חודש אלול ועד סוף חג הסוכות, ושנינו כמעט געינו בבכי למשמעו. ומאחורינו הסכית סוכן הוואקף שהצמידו לנו, וניסה להבין אם אנחנו מדברים סתם דיבור של רחוב, או מעיזים לתקשר עם אבינו שבשמים.

כשירדנו, אחרי כמעט שעה של פסיעה איטית ומתרפקת מול אבינו שבשמים, חשופים לאור הלבן ולרוח השובבה, לא רציתי לאכזב את אדיר זיק ולאמר לו שעוד לא השתנה אצלי שום דבר, שאני פחות או יותר אותו יהודי מזדקן שהייתי.

ואז הבטתי באקראי ברחבת הכותל המערבי שלימיני, בהתגודדות העכברושית כמעט של אחי ואחיותי למטה, בחצר, מאחורי המוסך שבקצה הגינה בבית של אלוהים, עם האבנים התורכיות וההרודיאניות ומגרש חניה הפרוזאי, והציפורים המופרעות שמנהלות מרדפי תעתועים אחרי נחילי הברחש, והבנתי הכל. הבנתי למה הם שם למטה והוואקף מתהלך מעדנות בסנדלים קלילים ועבאיות תכולות שם למעלה. בגלל הפחד הקמאי שרק לא נעשה שגיאה, שלא נדרוך על משהו, שלא נלכלך, שלא נרגיז, שלא נתסיס...

ומשם, למעלה, כשגבי אל הכניסה להר הבית, רציתי לצעוק אל אחי ואחיותי למטה, בעזרות החיצוניות שבחצר מגודלת היבלית של בית אלוהינו: הלו, אתם שם למטה, בואו למעלה, יש המון מקום!

ומאז השתניתי לחלוטין וחיי אינם כשהיו ובמיוחד אינני מהרהר יותר בכותל המערבי בערגה אלא בתחושה של מבוכה מהולה בהשפלה. ממש כמו שאדיר זיק הזהיר אותי.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

יורי ינובר, 10/2/2005

בקרו באתר: Grand Street News (אנגלית)


חזרה למאמר הנוכחי