מאמר מאת אהוד טוקטלי

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

מה זה שלום?

כולנו אומרים שאנחנו רוצים שלום, אבל כשאנו מנסים להגדיר מהו, אנו מתארים את השלום בדרך כלל במונחים שליליים, כלומר - כמצב שאין בו אלימות וסבל אנושי. אם כן, איך אפשר להשיג דבר שאין לנו הגדרה חיובית שלו?

באזורים רבים הסובלים מסכסוכים אלימים, רעיון השלום נשמע לאנשים כמצב של חולשה ותבוסה, או במקרה הטוב - כמבטא תקוות לא מציאותיות. בסביבה אנושית של התנגשות בין רגשות קיצוניים, אפשרות השלום אינה נראית כבחירה מושכת. אלה שמרגישים חזקים באותה נקודת זמן, לא רואים טעם להפסיק את הלוחמה לפני שישיגו נצחון מוחץ, ואלה שמרגישים בעמדת נחיתות, חשים כעס והשפלה שאינם מאפשרים להם לשקול פיוס והשלמה. בשני המקרים, השלום נראה כבלתי-הרואי ועלוב.

נראה שתנועות שלום רבות מנסות לפתור בעיה זו ע"י אימוץ רוח לחימה שתבטא להט רעיוני. פעולות למען השלום הופכות למחאות אנטי-מלחמתיות שמבטאות רגשות שליליים נגד זוועות המלחמה, במקום לעודד רגשות חיוביים כלפי השלום. מחאות כאלו הופכות לעתים להפגנות אלימות שסותרות לחלוטין את מטרותיהם המוצהרות של המפגינים.

האם אלו שתי האפשרויות היחידות - או להציג חזות עלובה של חולשה, או לאמץ מנטליות הרסנית של עימות ואלימות?

אני מבקש להציע אפשרות אחרת, המבוססת על מורשת ישראל.

אכן, התנ"ך מרבה לתאר את השלום כמצב שאין בו סכסוך או אלימות, אך רעיון השלום מתואר גם במונחים חיוביים. המילה העברית 'שלום' גזורה מן השורש 'שלם'. הרעיון הוא שהשלום חייב לבטא מציאות של שלמות. הוא אינו יכול להיות מסווה שקרי המסתיר עוולות ומכאובים.

הנביא ישעיהו מבטא את רעיון השלום בבהירות רבה: "והיה מעשה הצדקה שלום; ועבדת הצדקה-השקט ובטח עד-עולם." (ישעיהו לב, טז).

המונח 'צדקה' גזור מן המילה 'צדק', אך מבחינה לשונית הוא ההטיה הנקבית שלו. בנוסף, האות ה' שבסוף המילה מייצגת את הקדוש ברוך הוא (כמו בפסוק בבראשית יז, ה: "ולא-יקרא עוד את-שמך אברם; והיה שמך אברהם כי אב-המון גוים נתתיך.") היו שפרשו שהאיכות הנשית והרמיזה לשכינה במונח 'צדקה' מבטאות מדרגה גבוהה יותר של ה'צדק'. הצורה הזכרית של המונח מייצגת את הצדק הגברי, הארצי והמכאני. אך 'צדקה' מבטאת פעולה של השבת המציאות למצבה הטבעי והצודק, באמצעות מעשים שלפנים משורת הדין ומעבר לדקדוקי החוק היבש. לכן, 'צדקה' מבטאת את רעיונות החסד, הנתינה, הרחמים, היושר והחמלה.

ישעיהו משתמש במונח זה פעמיים באותו פסוק, ובכך מדגיש שהשלום קשור ישירות לרמה הנעלה ביותר של הצדק. בכל פעם הוא מצמיד למונח מילה נוספת - פעם 'מעשה הצדקה' ופעם 'עבודת הצדקה'. יש כאן שתי מלים המצביעות על פעולה אקטיבית: 'מעשה' ו'עבודה'. מתקבלת קריאה לגישה דינמית, אסרטיבית ופעילה!

לדעתי, ברור שהנבואה העתיקה אינה רואה בשלום רק פרס משמיים על מעשים טובים, אלא מתארת את התוכן העמוק ביותר של השלום כפעלתנות של צדקה. למעשה, הפסוק יוצר זיהוי גמור בין השניים כשהוא אומר: "והיה מעשה הצדקה שלום" - כלומר מעשה הצדקה מהווה בעצמו את השלום, וכן: "עבדת הצדקה..." - תהיה - "...השקט ובטח עד-עולם." כלומר, מדרגת החסד והחמלה של הצדק, היא עצמה משמעותו של השלום, והיא דורשת פעולה, מאמץ ומסירות.

פרוש זה עשוי להשליך אור חדש על מושג השלום. במקום לייצג מצב סטאטי של העדר מלחמה, אשר יבוא כתוצאה מתהליך של "עשיית שלום", הנבואה התנ"כית מלמדת שהשלום צריך להיות בעצמו תהליך דינמי, שתוכנו העמוק הוא חתירה נמרצת להשכנת צדק בדרך החמלה האנושית. נראה שהשגת השלום לא תהיה תוצאה של חיפוש פשרה בין שני יריבים, אלא תהליך שבו כל הצדדים יעשו צדקה וחסד.

חינוך הציבור לערך השלום יוכל להתבצע ביתר קלות, אם התהליך יתחיל בבית פנימה. גישה זו עשויה לסייע לפתרון בעיות חברתיות פנימיות, שלעתים קרובות הן המניעות את הסכסוכים החיצוניים, כמו גם לעזור לבניית נורמות התנהגות סובלניות שיוכלו אחר כך להתפשט גם ליחסים עם חברות אחרות.

זוהי אפשרות מעשית יותר להשכנת שלום, הואיל ואנו נוטים לחוש יותר הזדהות ואכפתיות כלפי הקרובים לנו. קל לנו יותר לפתח תחושת סולידריות בתוך החברה שאליה אנו שייכים, מאשר להתגבר על חשדות כלפי זרים בשעה שהסכסוך עדיין משתולל.

אם סולידריות חברתית תהפוך לנורמה ומעשי תרומה לקהילה יזכו לעדוד ותשבחות, ערכי השלום והצדק עשויים להכות שורשים בכל שדרות החברה, ובכך תתחזק התקוה שנוכל גם לעשות שלום בין העמים.

אהוד טוקטלי, 3/2/2005


חזרה למאמר הנוכחי