מאמר מאת אשר שלאין

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

"פתיחה באש"

על עקרונות ועל צביעות

כאן לא נעסוק במידת החוכמה או המוסריות של אירועי ירי שגרמו לפגיעה או גם מוות. בהחלט יתכן שפעולת כוחות הבטחון תהיה שגויה או אפילו זדונית - הכל תלוי בשיקול הדעת והרמה האישית של המחליטים והמבצעים. מה שחשוב, בכל זאת, הוא שויכוחים ציבוריים בעניינים אלה ייעשו בדרך הגיונית והוגנת, והציבור לא יניח לשיקולים אינטרסנטים ופוליטיים להתעטף באיצטלה של עקרונות מוסר מחייבים.

נושא זה ראוי למחקר מקיף (מחקרים ידועים בעניין זה אינם מספקים) אך במסגרת מצומצמת זו אתחיל להציג גישה שתתרום לדעתי לבהירות, בניגוד לצביעות ולאי-הדיוק המאפיינים התבטאויות שמרבים להשמיע.

נתחיל בעניין "הדגל השחור". נזכור שמקור הביטוי הוא בפסק-הדין על טבח כפר-קאסם. שם הוצאו להורג תושבים שנתפסו מחוץ לביתם בזמן עוצר בטחוני - שעליו כלל לא ידעו. אירוע מזוויע זה בוצע על ידי אנשי כוח בטחוני שהסתמכו על פקודה שכנראה קיבלו. אב-בית-הדין לא מצא אז בחוק את האסמכתא להרשיעם בביצוע פשע על פי פקודה, והוא חידש את הרעיון שפקודה אינה יכולה לשמש "כיסוי" למעשה שהוא זוועתי על פניו - שאז כמו מתנוסס דגל שחור מעל לפקודה.

מאז עיגנו את הנושא גם בחקיקה, התירו אי-מילוי פקודה שאינה חוקית וכן אסרו על מילוי פקודה שהיא "בלתי חוקית בעליל". ברור שרצח-בכוונה של אזרחים חפים מפשע הוא בעליל לא-חוקי - אך לא על כל מה שהוא לא-חוקי או לא-תקין בהכרח "מתנוסס דגל שחור". זוהי זילות של טבח כפר קאסם שנשאר לדראון ככתם בתולדותינו. אני חושד באלה המשתמשים בביטוי זה בהקשר שיגרתי יותר - כגון סטיה מההוראות הקבועות לתנאי פתיחה באש או פגיעה בלתי-מכוונת בלא-לוחמים שנקלעו לזירת לחימה - שהם עושים בו שימוש למטרות פוליטיות.

ניקח עוד עניין. "החיילים ירו למרות שלא נשקפה סכנה לחייהם". חוזרים ומשמיעים תלונה מוזרה זו בטון משכנע - והציבור נבוך. האם החיילים גויסו לשנים של שירות קשה ומסוכן רק כדי להגן על החיים של עצמם? המוזר הוא שאיש אינו מוחה נגד טענה זו. "הערך של חיי אדם" מובא כנימוק לשתק את הפעילות הצבאית, ונוצר רושם שהפרקליטות הצבאית מיישמת קני מידה מחמירים גם בקשר להפעלת נשק נגד אויב. לא אעשה כאן ניתוח משפטי; אחרי הכל, החוק והמשפט מיועדים לשרת את הערכים האמתיים שלנו.

ברור שתנאי מלחמה אינם מתאימים להקפדה יתרה על זכויות-אדם. כאשר אנו הורגים חייל של צבא האויב, למשל במסגרת כיבוש מוצב, יתכן וגם סביר שפגענו באדם טוב, יקר למשפחתו ואולי גם לאנושות, שבסך-הכל נמצא שם כי מדינתו שלחה אותו. זה כואב מאד - ואלה הם מנוראות המלחמה, כאשר העמים השונים ממלאים את בתי-הקברות הצבאיים ומספידים את יקיריהם. לגבי פציפיסטים הסיפור נגמר כאן - הם לא יילחמו וכל הכבוד להם. אני בוחר להילחם ולשאת באחריות לחלקנו בהרג הזה, כאשר הערך של חיי אדם פרטי נסוג בפני ערכים אחרים. יש כאלה!

ומה כאשר המלחמה אינה מוכרזת רשמית, כאשר לוחמי האויב אינם לובשים מדים? מה כאשר הם מקיפים עצמם, את מפקדותיהם ומרכזי החימוש שלהם באזרחים? מה כאשר רבים מהם תוקפים בכוונה אוכלוסיה שלווה, כאשר הם לומדים את "הוראות הפתיחה באש" שלנו? - האם זכותם גדולה מזכויות חיילים ומפקדים של צבא-אויב סדיר?

ואם הם בנסיגה לאחר רצח או הכנה לרצח - האם אסור לרדוף ולירות אחריהם כל אימת שהחיילים יכולים במקום זה למלט את עצמם שלמים? ומה כאשר "אזרחים" מקיימים תצפית מבצעית עלינו? ומה אם יתקפו את המוצב רק במקלות ואגרופים? אולי צריך להיכנע ולהסתלק מהשטח? כן! אני יודע שיש בתוכנו השואפים כיום לתוצאה זו - והם מחלישים את יכולתנו להיות בני-הגנה.

אשר שלאין , 8/1/2004


חזרה למאמר הנוכחי